"צדיק כתמר יפרח" אומרות מילות השיר והכתוב במקורות.
ולמה דווקא כתמר? הצדיק כתמר אשר פירותיו צומחים ממים שמגיעים עמוק מן האדמה, מן השורשים ומימי התהום.
בשל העובדה שהתמר גדל בעיקר באזורים חמים ומדבריים.
עץ התמר, הדקל נקרא גם "עץ החיים". לבד מהיותו עץ נושא פרי, למד האדם להפיק תועלת מכל חלקיו לשימושיו היום יומיים.
חרצני תמרים נמצאו במערות מדבר יהודה ומיוחסות לימי מרד בר כוכבא.
התמר נמנה עם משפחת הדקליים. בראש הגזע מצוי קודקוד הצמיחה, הלולב, במידה ולא ייפגע ימשיך העץ לגדול.
המשלת עץ התמר לעם ישראל:
"מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכיבוד, שפעת קורות לקרות בהם את הבית, כך ישראל אין בהם פסולת…"
עץ התמר כחומר גלם בקליעה:
1. את הסנסנים – הענפים עליהם גדלים התמרים, גודדים (קטיף) בסתיו, לפני בוא הגשמים. מאחסנים אותם במחסנים, מוגנים מרטיבות וממכרסמים. ומתחילים לעבוד איתם לאחר כחצי שנה (מאפשרים לענפים להתייבש). את הסנסנים משרים במים כיומיים לפני שניתן לקלוע מהם כלים שימושיים ואומנותיים שונים.
2. הלולב – אוספים אותו בסוף חג הסוכות (בזמן הקטיף דואגים להשאיר לעץ לולב אחד לפחות כדי לא לפגוע בצמיחה שלו) מייבשים.
לאחר שהתייבש משרים זמן קצר במים (10 דק) ולעבודה…משתמשים בו כחומר מילוי בשיטת הקליעה האפריקאית.
3. מהסיבים מכינים חבלים בשיטות ליפוף מסורתיות.

עץ תרבותי נשיר ממשפחת הרימוניים, נפוץ בארצות אגן הים התיכון. העץ מניב משנתו השלישית והפרי מכיל מאות גרגרים עסיסיים, נאכל ונסחר באופן נרחב מתקופת העת העתיקה הודות לחיי המדף הארוכים שלו, לטעמו ולסגולות הרפואיות שמיוחסות לו.
הרימון מוזכר רבות במקורות, בשיר השירים בלבד מוזכר שש פעמים. הממצאים הארכאולוגים הרבים בארץ מאשרים את היותו חשוב בתקופה הקדומה.
במיתולוגיה היוונית הרימון מקושר לפרספונה, מלכת החיים והמוות.
בשל יופיו של הרימון וערכו הסמלי, נעשה שימוש רב בצורתו לקישוט בבנייה, במטבעות, בכדי חרס וכלים אחרים. הרימון מעטר את ארונות הקודש בבתי הכנסת, את הפרוכת וחפצי יודאיקה, הוא גם מוזכר בקישוט גלימתו של אהרון הכהן הגדול ובעמודי בית המקדש.
בתרבות היהודית מסמל הרימון: ברכה, שפע, יופי וחוכמה.
המשלת עץ הרימון לעם ישראל:
"כפלח הרימון רקתך" אומר ריש לקיש: יש לקרוא מלשון ריקתך ומכאן להבין שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין י"ט).
עץ הרימון כחומר גלם בקליעה:
1. בקליפות הרימון (המיובשות) אני משתמשת לצביעת נצרים, לולבים ובדים.
2. מ"חזירי"/חוטרי העץ (ראה הסבר תחת: הזית כחומר גלם בקליעה) קולעים מקלעות יפהפיות. להבדיל מהזית בו יש להסיר את העלים הרכים, לרימון קוצים ארוכים וחדים על כל ענף. אותן יש להוריד עם מזמרה ולהסתכן מדי פעם בקבלת "נשיקה" /דקירה).

עלי תירס, עלי דקל,עלי בננה, רפיה, שיבולים

שיח הגדל בחורש הטבעי ברחבי הארץ, ענפיו חומים/אדמדמים. ועליו ירוקים וקטנים.

אחד משבעת המינים. העץ/שיח מתבלט בחודש האביב בשיא ליבלובו. עלוותו הצעירה בולטת בצבעה האדום. משתמשים בענפים החדשים הצומחים מן הגזע – החזירים, אך שימו לב, הם דוקרים.

עץ ירוק עד ממשפחת הזיתיים, גדל בר בארצות הים התיכון. בעל חשיבות כלכלית גבוהה. הפרי משמש למאכל ולייצור שמן זית.
עץ הזית במקום של כבוד בסיפורי בראשית. כשהיונה נשלחת מתיבת נוח לראות הכלו המים וחוזרת כשבפיה ענף של עץ הזית ובכך סימלה לנח את הזמן לכונן חיים חדשים. והפכה להיות סמל אוניברסלי לשלום עד היום.
את המנורה בבית המקדש הדליקו בשמן זית וכן את החנוכייה.
בעדות רבות לחתן או למנצח היו מעטרים עטרה לראש מענפי זית.
המשלת עץ הזית לעם ישראל:
כפי שעליו אינם נושרים כך תוכנה זו מדמה את נצחיות העם היהודי.
כפי שהפתילה והשמן מתחברים למתן אור כך ההקבלה לחיבור בין עם ישראל ובורא עולם.
כפי שהוא מובדל משאר הנוזלים (צף על גביהם), כך העם היהודי שנבדל מסביבתו ובכך שומר על ייחודו.
הזית כחומר גלם בקליעה:
מן הזית קולעים מקלעות מסורתיות רבות ויפות. משתמשים בחוטרים או בלשון עממית חזירים. אלו הענפים שיוצאים מן הגזע. הזמן לגזום אותם הינו בסוף הקיץ ולאחר המסיק. כשהם לא רכים אבל גם לא קשים מדי. מאחר ובענפים יש שמן אין צורך להשרות אותם במים כמו את מרבית חומרי הקליעה.
ניתן גם לאחסן אותם במקום סגור וקריר ואז להשתמש בהם למשך זמן ארוך יחסית.
בענפי הזית אני משתמשת כשאני רוצה לקלוע סלים בשיטות אירופאיות, המבוססות על ערבה willow, שלא גדלה בארצנו.

את הלולבים אוספים בזמן הגדיד, או מן הסוכות לאחר השימוש בהם במועד החג. מניחים להם להתייבש. מן הלולבים קולעים בשיטת ליפוף עתיקה, שיטה תימנית, סלסלות שונות וגם בשילוב עם דלעות (מוצר הנקרא אצל סלימה: דלוע קלוע). במרוקו משתמשים בלולבים לקליעת מחצלות, חבלים, וסלים.

ענפי עץ התמר. הענפים הדקים המחזיקים את פירות התמר. ישנם זנים רבים של עצי תמר, מרביתם גדלים בעמק בית שאן חלקם בערבה.
קטיף התמר הנקרא גדיד מתבצע בחודשים ספטמבר אוקטובר. חלק מהפירות נמכרים עם הסנסנים ובמרביתם מופרד הפרי מסנסניו. אשכול הפרי המחובר לעץ נקרא: ידה. ולכל זן של פרי ישנן ידות שונות, בעוביין ובאורך סנסניהם. למלאכת הקליעה נעדיף להשתמש בזן אשר סנסניו ארוכים יותר בהשוואה ליתר ונקרא אמרי. אולם כאמור כל זן אחר יתאים אף הוא.

עץ התמר אשר עיקר אזור גידולו באגן המזרח התיכון, נקרא דקל בלשון המשנה, היה חלק חשוב בחייו של העם היהודי בתקופת נדודיו מנאת מדבר לנאת מדבר העץ התמיר נתן למרחוק בשורה של צל ומים. את "הדבש" שבשבעת המינים שבהם נשתבחה ארצנו, זיהתה המסורת עם פירות התמר – "ארץ זבת חלב ודבש". מביאים ביכורים רק משבעת המינים, שבעת גידולי השדה והכרם שבהם נשתבחה ארץ ישראל לפי הכתוב בספר דברים ח' ח : "חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ שמן זית ודבש (תמרים)" שבעת המינים כתובים בסדר הבשלתם.
"מה תמרה זאת אין בה פסולת,
אלא תמרים לאכילה,
לולבים להלל,
חריות לסיכוך,
סיבים לחבלים,
סנסינים לכיבוד,
שפעת קורות לקרות בהן את הבית,
כך ישראל אין בהם פסולת"
(בראשית רבה, מ"א, א')

מופקים מעץ דקל הרוטאנג, הצומח בעיקר באיי מאלאיה. דקל זה מגדל שריגים מטפסים שאורכם מגיע ליותר מ-100 מטר. השכבה החיצונית של שריגים אלה מכילה חומצה אורתו-צורנית והיא משמשת כחומר גלם לקליעת כסאות. מן החלק הפנימי של השריגים הללו מכינים על ידי תהליך מיכני את הנצרים (ולכן אנו מכנים אותם טבעיים למחצה). אודות לתהליך המכני מתקבל נצר בעובי אחיד לכל אורכו. את הנצרים ניתן להשיג במידות עובי שונות ובאיכות שונה.